פראייר של ה'

הרב נתנאל יוסיפון

ראש הגרעין החינוכי

וישיבת ההסדר

"אורות נתניה

מספרים על אחד מגדולי ישראל, שבילדותו היה לומד עם אביו, לקראת כל חג, את המסכת השייכת לאותו חג. 

שנה אחת, בתחילת ספירת העומר, שאל אותו אביו: נו, איזה מסכת נלמד עכשיו?

ענה הילד: נלמד מסכת שבועות, לקראת חג השבועות.

אמר לו האב: מסכת שבועות לא עוסקת בענייני חג השבועות, אלא בענייני האיסור להישבע לשווא ולשקר וכדומה.

השיב הילד: אכן, ידעתי זאת. אולם, בשעה שעמדנו בהר סיני, נשבענו לקיים את המצוות, כביטוי התלמודי "מושבע ועומד מהר סיני" (נדרים ח.), וכדי שנפנים את גודל החיוב שהתחייבנו לו בשבועתנו זאת בהר סיני ביום חג השבועות, הרי שעלינו להתכונן לחג בלימוד מסכת שבועות...

כל שנה קוראים אנו בפרשת פנחס בפתחם של ימי בין המצרים, ימי האבלות על חורבן הבית וגלות ישראל. דומה, שכמו בסיפור שבו פתחנו, יש לימוד גדול וחשוב המתקשר גם לפרשת פנחס, ומהווה הקדמה להבנת כל ימי בין המצרים.

נראה, שכדי שאדם יתאבל על חורבן הבית, הוא צריך קודם כל ללמוד על חשיבותו של בית המקדש. אבל לפני כל זה, עלינו ללמוד דבר בסיסי יותר, עלינו לצאת מהמקום הפרטי שלנו, ולהפוך להיות אנשים שאכפת להם. אנשים שאכפת להם מעם ישראל, מגלות השכינה, מחילול שם ה' בעולם.

יכול אדם ללמוד על חשיבותו של בית המקדש, אבל להגיד לעצמו – בסדר! מה זה אכפת לי? מה זה נוגע אלי? אפילו אם חשובה לי עבודת ה', חשובה לי רק עבודת ה' שלי, ולכן אתרכז בה, ובית המקדש וגילוי שם ה' הכללי בעולם כלל לא נוגע לי.

לשם כך, עלינו לפתח קודם כל את חוש האכפתיות מגילוי שם ה' בעולם.

על כך כתב כבר הרמח"ל בספר מסילת ישרים (פרק יט): "אמנם ודאי שמי שמתכוין בעבודתו לטהר נפשו לפני בוראו... לקבל הגמול אשר בעולם הבא, לא נוכל לומר שתהיה כונה זו רעה, אכן לא נוכל לומר גם כן שתהיה היותר טובה, כי עד שהאדם מתכוין לטובת עצמו, סוף סוף עבודתו לצורך עצמו. אך הכונה האמתית המצויה בחסידים אשר טרחו והשתדלו להשיגה, הוא שיהיה האדם עובד רק למען אשר כבודו של האדון ברוך הוא יגדל וירבה...".

כלומר, הכוונה הגבוהה בעבודת ה', שיכוון האדם ששם ה' יתגלה בעולם. וכוונה זו היא שתוביל אותו לאבילות על החורבן, כדברי הרמח"ל שם בשם תנא דבי אליהו "כל חכם מישראל שיש בו דברי תורה לאמתו, ומתאנח על כבודו של הקדוש ברוך הוא כו', כל ימיו, ומתאוה ומיצר לכבוד ירושלים ולכבוד בית המקדש ולישועה שתצמח בקרוב ולכינוס גליות, זוכה לרוח הקודש בדבריו", ומסיים הרמח"ל "נמצאת למד שזאת היא הכוונה המעולה שהיא רחוקה לגמרי מכל הנאת עצמו...".

ומוסיף הרמח"ל שם, שלא יאמר אדם, מה בכוחי להועיל בעניין, וכי מכוח תפילתי והאכפתיות שלי, "יכנסו הגלויות ותצמח הישועה"? התשובה היא – כן! למצב הזה נאמר (סנהדרין ל"ח): "לפיכך נברא אדם יחידי כדי שכל אחד יאמר בשבילי נברא העולם".

וזה בדיוק הרקע שממנו צמח פנחס. פנחס יכול היה לומר, כפי שמסתמא אמרו רבים, הרי אני איני האחראי על העם. אני לא סנהדרין ולא המלך, ואיני אחראי לפתור את הקלקול שיצרו זמרי וחבריו. אבל היה אכפת לו, ואת הקלקול הזה, יכול היה לפתור רק מי שאכפת לו מאוד!

"הבועל ארמית, קנאים פוגעים בו", לפנחס בער עד כדי קנאה גדולה לשם ה', חילול ה' הכרוך בחטאו של זמרי, והוא קם ועשה מעשה. אדם רגיל אסור לו לעשות באותה שעה מעשה, אבל מי שאכפת לו, ומקנא קנאת ה', בכוחו לפתור את הבעיה.

ומכוח אותה אכפתיות, זכה פנחס לברכת הברית והשלום, ולהיות כהן גדול ומנהיגם של ישראל. וכדברי הרמח"ל שם, שה' נותן בסוף את הנהגת ישראל לאותם אנשים אכפתיים הנותנים נפשם על ישראל, "אלה הם הרועים האמתים של ישראל שהקב"ה חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו, ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים... הא למה זה דומה לאב שאינו אוהב שום אדם יותר ממי שהוא רואה שאוהב את בניו אהבה נאמנת...".

שנזכה...