הרב נתנאל יוסיפון האיש שסירב לבקשתו של אליהו הנביא!

הרב נתנאל יוסיפון

ראש הגרעין החינוכי

וישיבת ההסדר

מעשה ביהודי אחד, שהיה חשוך ילדים, ופרנסתו הייתה על פונדק ששכר מאציל גוי. יום אחד, פנה אליו האציל הגוי, והצעה מפתה בפיו: מתכנן אני לעבור דירה למקום אחר, ולפיכך אני מעוניין למכור את אחוזתי הגדולה על בתיה ושדותיה, אולי תרצה לרכוש אותה בעד סכום המהווה עשירית משוויה, אך בתנאי שתביא לי את הכסף בתוך כמה ימים במזומן.

שב האיש לביתו, ובעצת אשתו, מכר את ביתו ורכושו, נטל את כל חסכונותיו, ובמאמץ גדול הצליח לגייס את כל הסכום הנדרש. שמח וטוב לב, יצא האיש לטירתו של האציל, ובידו סכום הכסף הכולל את כל רכושו.

והנה, באמצע הדרך, הוא שומע בכי קורע לב. הוא פונה למקור הקול, ומגלה אישה ושבעה יתומים קטנים, המקוננים על אביהם שהסתלק בדמי ימיו, וכעת גם נשבר מטה לחמם והם שרויים בחרפת רעב.

באותו הרגע, הוציא האיש את כל כספו ונתנו לאלמנה, שנדהמה ושמחה למראה הסכום הגדול, שיפרנס אותה ואת משפחתה לתקופה ארוכה.

באותה שעה, נעשה רעש גדול בשמיים, והוחלט לתת לו שכר גדול על מעשהו המופלא, אך כתנאי לכך עליו לעמוד קודם בניסיון נוסף.

והיהודי, שוויתר במסירות נפש על כל כספו ועל העשירות המופלגת שכמעט ונפלה בחלקו, החליט לצאת לנדוד בדרכים, בתקווה שימצא בסוף את פרנסתו. במהלך נדודיו, הגיע לעיר אחת, ונכנס לבית הכנסת, שם פגש יהודי זקן וחביב, שהתעניין במצבו, והיהודי סיפר לו על המעשה הנאצל שעשה לאחרונה.

התפעל הזקן מהמעשה המופלא, והציע ליהודי למכור לו את זכות המצווה בעד סכום כסף מכובד. סירב היהודי למכור את הזכות הגדולה, והזקן הציע לקנות בכסף רב חלקיק מזכות המצווה, אך גם לכך סירב היהודי.

גילה לו הזקן, שהוא אליהו הנביא, שירד לנסותו, וכעת שזכה בניסיון, ביכולתו לבחור עושר או ילדים וכו', והיהודי בחר לזכות בילדים. הבטיח לו הזקן, שיזכה בבן צדיק וקדוש שיאיר עיניהם של ישראל, הלא הוא רבי מנחם מנדלי מרימנוב, (שיום ההילולא שלו ב- יט אייר). (מעשיהם של צדיקים, שמות, 119).

מעניין, שרבי מנדלי מרימנוב מפורסם כיום בעם ישראל, בזכות הסגולה לפרנסה לומר פרשת המן ביום שלישי פרשת בשלח. (יש גם סגולה להדליק נר לעילוי נשמתו ביום ההילולא שלו ולבקש ישועה, ויש שכל פעם שצריכים פרנסה, מדליקים נר לעילוי נשמתו וקוראים פרשת המן). רבי מנדלי דרש בחייו מידי שבת, במשך 22 שנים רצופות, על פרשת המן. מתאימים הדברים לסיפור לידתו, שבאה בעקבות מסירות נפש לדאוג לפרנסתם של יהודים.

ובאמת, סיפור זה מאיר נקודה בפרשתנו. התורה כורכת בפרשייה אחת שתי מצוות. היא פותחת – "וכי ימוך אחיך, ומטה ידו עימך, והחזקת בו... וחי עימך". מפסוק זה, למד הרמב"ם מתנות עניים י, ז), שמתוך שמונה המעלות שיש בצדקה, המעלה הגבוהה ביותר "זה המחזיק ביד ישראל שמך (נהיה עני), ונותן לו מתנה או הלואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול, ועל זה נאמר והחזקת בו גר ותושב וחי עמך, כלומר החזק בו עד שלא יפול ויצטרך".

יש כאן חידוש גדול. מדובר כאן באדם שמלווה כסף, שעתיד לחזור אליו, או מספק לאדם אחר עבודה, ובכל זאת זו לעיתים מעלה גדולה ממי שנותן את כספו לצמיתות, כי הוא מעמיד את הנצרך מראש על רגליו. וכפי שאמרו חז"ל (רש"י שם), שכשמעמידים אדם לפני שהתמוטט, קל יותר לשקם אותו.

יש כאן קריאות כיוון לחסד המועדף – לדאוג לאנשים מראש, לפני שהבעיה גדלה, ובנוסף – להשתדל להפוך אותם לאנשים שמחזיקים את עצמם.

יחד עם זאת, טבעו של עולם, שבסוג חסד כזה, יש פחות סיפוק נפשי, כי כביכול אין תחושה שפתרת בעיה קריטית, "והצלת את העולם". זו מצווה, שפחות 'מצטלמת' עם תמונות מזעזעות של מקרר ריק, שהרי הבעיה נפטרה מראש.

והנה, דווקא פרשייה זו, ממשיכה עם איסור ריבית – "אל תיקח מאיתו נשך ותרבית"...". ונשאלת השאלה – מה הקשר בין מצוות הצדקה הייחודית של העמדת אדם על רגליו, לאיסור ריבית?

אפשר לומר, כיוון שמדובר כאן בלווה העומד על רגליו ומשתקם, והמלווה לא חווה סיפוק נפשי גדול מהמצווה, יכול המלווה להתפתות ולהמיר את זכות המצווה הרוחנית, ברווחים כספיים של ריבית, ואף למצוא צידוק בכך שהלווה השתקם ויש ביכולתו לתת ריבית.

מצווה אותנו התורה, לעשות חסד אמיתי לשם שמיים, וחלילה לא להמיר את המעלה הרוחנית ברווחים כספיים!