אבי הרפורמה המשפטית

הרב נתנאל יוסיפון

ראש הגרעין החינוכי

וישיבת ההסדר

"אורות נתניה

שנת רח"צ.

אלפי יהודים מכל העולם נוהרים ועולים לעיר הקודש צפת. בין העולים, בולטים מגורשים רבים מספרד, חלקם אנוסים לשעבר, שבצעירותם המירו את דתם, מאימת גזירת גירוש ספרד, ובדרכים שונות ומשונות הצליחו להימלט מספרד, ולשוב ליהדותם בגלוי.

אותם יהודים, בעלי תשובה, משתוקקים בכל ליבם לכפר על העוונות הגדולים שעשו בצעירותם. הם פונים לחכמי הדור בבקשה למצוא להם דרך של תשובה, ומבקשים שילקו אותם מלקות של ממש, כדין תורה, וכיוון ש"כל חייבי כריתות, שלקו, נפטרו מידי כריתתם", הרי שבזכות המלקות הם יפטרו מעבירות הכרת שעשו.

אולם, חכמי הדור קצרה ידם מהושיע. רק בית דין של חכמים סמוכים, איש מפי איש עד משה רבינו, רשאים להלקות חוטאים. ובימי הגלות, התבטלה הסמיכה, מפני שרק חכמים שבארץ ישראל יכולים להיסמך, ובזמן שלא היו חכמים גדולים בארץ ישראל, בטלה הסמיכה, ואין מי שיוכל להלקות.

באותם שנים, גרו בצפת חכמים גדולים, ובראשם רבי יעקב בירב (ההילולא שלו ב- ל' ניסן), ומרן הבית יוסף – רבי יוסף קארו. ישבו חכמי הדור על המדוכה ומצאו פתרון, חידוש הסמיכה.

וכיצד תתחדש הסמיכה?

בדק רבי יעקב בירב ומצא, שהרמב"ם (סנהדרין ד, יא) כותב: "נראין לי הדברים, שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך אותם, הרי אלו סמוכים, ויש להן לדון דיני קנסות ויש להן לסמוך לאחרים". ומכך הסיק להלכה, שאם יסכימו רוב חכמי ארץ ישראל לסמוך אחד, הרי הוא סמוך. וכיוון שבאותו הזמן, חכמי צפת היו רוב חכמי הארץ, הרי שבכוחם להשיב את הסמיכה.

התאספו איפה חכמי צפת, והחליטו לסמוך את רבי יעקב בירב, וכך כתבו בשטר הסמיכה: "בררנו לגדול שבנו בחכמה ובמניין, החכם השלם הרב הגדול מהר"ר יעקב בירב שיהיה סמוך, וראש ישיבה ורב יתקרי, והוא יושיב מהיותר חכמים שבנו אצלו ורבנים יתקרו, ויהיו סמוכים לעד לעולם... והיה אם בן הכות הרשע, והובא לפני ה' ויכוהו על פי התורה... ויפטר מידי כרתו...". כך הפך מהר"י בירב לסמוך הראשון, שסמך בהמשך את מרן הבית יוסף ועוד מענקי הדורות.

(בפועל, הסמיכה לא החזיקה מעמד דורות רבים, מפני שהרלב"ח והרדב"ז חלקו על האפשרות לסמוך בדרך זו, ובסופו של דבר פסקה הסמיכה).

מכתב הסמיכה עולה בבירור, שהסומכים חיפשו בעיקר פתרון לבעיה הדוחקת של אנוסי ספרד. אולם מעיון ברמב"ם, שעליו הסתמכו הסומכים, עולה שאת הרמב"ם העסיק עניין אחר. 

וכך מנמק הרמב"ם בפירוש המשניות (סנהדרין פ"א) את שיטתו, שבדרך זו של הסכמת חכמי ארץ ישראל תתחדש הסמיכה  – "לפי שאם לא תאמר כן, לא תהא אפשרית מציאות בית דין הגדול לעולם, לפי שצריך כל אחד מהם שיהא סמוך בלי ספק, והרי כבר הבטיח ה' בשיבתם באמרו ואשיבה שופטיך כבראשונה, ושמא תאמר שהמשיח ימנה אותם ואף על פי שאינם סמוכין, הרי זה מוכחש, לפי שכבר ביארנו בהקדמת ספרינו זה שהמשיח לא יוסיף בתורה ולא יגרע ממנה לא בתורה שבכתב ולא בתורה שבעל פה. ואני סבור שהסנהדרין תשוב לפני התגלות המשיח וזה יהיה מסימניו אמר ואשיבה שופטיך כבראשונה... ואחרי כן יקרא לך עיר הצדק...".

כלומר, לדעת הרמב"ם חידוש הסמיכה והסנהדרין הוא שלב הכרחי בתהליך הגאולה, לפני שיבוא המשיח חייבים להשיב את השופטים כבראשונה. אנוסי ספרד חיפשו לכפר על עוונותיהם, אך דרכם כמעט וזכינו להתקדם שלב חשוב בדרך לביאת משיח.

יש כאן אמירה מאוד עמוקה, הנוגעת גם לתהליכי הדורות האחרונים. לעיתים, אנשים יוצאים לדרך מתוך הכרח, כדי לפתור בעיה מסויימת. אך מאחורי הקלעים מסתתר ה', אלוקי ההיסטוריה של עם ישראל, הדוחף את המהלכים קדימה, כדי להביא גאולה לעולם.

וכך בפרשת אחרי מות, נחלקו המפרשים לאן נכנסו נדב ואביהוא להקטיר קטורת. האבן עזרא הוכיח מפרשתנו המקשרת את כניסת הכהן הגדול לקודש הקודשים למות נדב ואביהוא, שהם הכניסו אש הקטורת לקודש הקודשים. אך הרמב"ן חולק וסובר שהקטירו במזבח הקטורת שבהיכל החיצוני, ואחת מהוכחותיו "כי איך יעלה על דעתם לבא היום אל המקום אשר לא נכנס שם אביהם, כי אהרן הקטיר הקטורת על המזבח הפנימי, ולמה יכניסו הם הקטורת שלהם לפנים משלו".

העולה מכאן, שלדעת הרמב"ן נדב ואביהוא הקטירו במזבח הקטורת, ועד לאותו זמן לא היה ציווי שמישהו יכנס לקודש הקודשים, אך בעקבות מעשיהם הצטווינו שפעם בשנה יהיה מי שיכנס יותר פנימה עד לקודש הקודשים. כלומר, מתוך ההכרח לכפר על הבעיה שנוצרה, זכינו להתעלות ולהקדם אף יותר מהמציאות הקודמת.

ובדורנו, לימדנו הגר"א (קול התור א, יג) "בעקבות משיחא מכל צרה יוצאת ישועה, והישועה באה מתוך צרה, עפ"י הכתוב: ועת צרה היא ליעקב וממנה יוושע", מכל צרה תיוולד בסוף תשועה והתרוממות גדולה יותר!