הצדיק שלמד מילה אחת

רבי זושא מאניפולי (ההילולא שלו ב– ב' שבט) הוא אחד מדמויות הפלא של תנועת החסידות. כבר עמד על דמותו הרב מיימון ב'שרי המאה' - "הרים לא עקר בפילפולו, ספרים לא חיבר, שאלות ותשובות ופסקי הלכה לא ערך, אבל הוא היה צדיק תמים, חסיד ועניו, ואת עמו אהב אהבה בלי מיצרים". בכל דבר בתורה ובעולם חיפש את הנקודה האחת הפנימית. ומספרים, שעניין זה לא איפשר לו 'כביכול' ללמוד תורה. הכיצד? כידוע, התלמוד מתחיל במסכת ברכות. בשעה שהיה פותח את הגמרא, הרי מסכת ברכות מתחילה במילים – 'מאימתי קורין את שמע בערבית'. רבי זושא היה קורא: 'מאימתי' (ת' בחיריק) – מאימת ה', ומיד היה מתמלא יראה ופחד מהדר גאון ה', רץ ליער וצועק 'מאימתי', וכך היה מתבטל לימודו. ועוד סיפר עליו רבי ישראל מרוז'ין – רבי זושא מעולם לא שמע את דברי תורתו של רבו המגיד ממזריטש עד תומם. המגיד היה פותח ומצטט פסוק בתורה כדי לפרשו. והנה, רק אמר המגיד: "ויאמר ה'" או "וידבר ה'", מיד החל רבי זושא להתלהב ולצעוק "ויאמר ה'", עד שנאלצו להוציאו ממקום הדרשה, ולא נשתתק אלא בשעה שהמגיד פסק לדבר. מטעם זה לא ידע את דברי המגיד. וכאן הוסיף רבי ישראל מרוז'ין משפט ביאור עמוק – 'האמת היא, שאם הצדיק אומר באמת והמקבל מקבל באמת, הרי די במילה אחת. במילה אחת ניתן לקרב את כל העולם, במילה אחת ניתן לטהר את כל העולם'. דרכו זו של רבי זושא מהווה ביטוי חריף לכיוון רוחני שסללה תנועת החסידות. (כנראה, הסיפורים קצת 'קיצוניים' ובאים לבטא רעיון מסויים). כיוון זה עמד בשורש ההבדל שבין החסידים לתלמידי הגר"א. (כדרכם של מחלוקות לאמיתה של תורה, שני הצדדים הודו בחשיבות הכיוון השני, והמחלוקת נגעה יותר ברמת 'המינונים', וכך בימינו עם שוך המחלוקת, דומה שכולם ילמדו זה מזה). מוכח בכמה מקומות, שמצווים אנו לא רק ללמוד ולהגות בתורה אלא גם לדעת את התורה. יחד עם זאת, מוסכם על כולם, שהתורה אינה סתם לימוד והשכלה חיצונית, כי אם מצוות ה' ועל ידה זוכים אנו להידבק בה'. חשיבותם של שני ערכים אלו יוצרת סתירה מסוימת, כי בשעה שהאדם לומד, הרי מרוכז הוא בתוכן לימודו, וקשה לו להתרכז בכך שתורתו היא דבר ה' ודרך להידבק בה'. וכך, רגיל האדם לחשוב על השור והפרה, ושוכח את הדבקות בה'. בנושא זה נשתברו כבר תילי תילים של קולמוסים (למשל – בספרי 'התניא' ו'נפש החיים'), יש שהדגישו יותר את הלימוד והידיעה ויש שהדגישו את הדבקות בדבר ה'. רבי זושא שם את הדגש על הדבקות בה'. כל כך מרוכז הוא בדבקות עד שקשה לו להמשיך בלימודו. וכאן מגיע הפלא והעומק הגדול בדרכו. כידוע, אחד מיסודות אמונתנו הוא – ייחוד ה'. מאמינים אנו לא רק שה' הוא אחד ולא שניים, אלא "אחד שאין כיחודו אחד מן האחדים הנמצאים בעולם. לא אחד כמין שהוא כולל אחדים הרבה, ולא אחד כגוף שהוא נחלק למחלקות ולקצוות, אלא יחוד שאין יחוד אחר כמותו בעולם" (רמב"ם יסודי התורה א,ז). זוהי נקודת אחדות מוחלטת, שאיננו יכולים לתופסה בשלימות בשכלנו. ידוע גם, ש"אתה אחד ושמך אחד". השם הוא הגילוי של האדם. כלומר, כשם שה' הוא אחד כך גם כל התגלויותיו הן חלק מאותה אחדות. וכיוון שה' מתגלה בתורה ובעולם, הרי באמת גם התורה היא גילוי של נקודה אחת, נקודת הדבקות בה'. ואכן מצאנו בסוף מסכת מכות, שאת כל תריג' מצוות, העמיד חבקוק על מצווה אחת – "צדיק באמונתו יחיה". (וגם מצאנו שאת כל עשרת הדברות, הכוללות את כל התורה, אמר ה' בדיבור אחד – רש"י שמות כ'). רבי זושא זכה כביכול להגיע לאותה נקודה - לאותה מילה. ומכוח אותה נקודה/ מילה התקשר לתורה כולה. גם העולם כולו הוא גילוי נקודה אחת (אורות הקודש, האחדות הכוללת), ונמצא שבמילה אחת כזו אפשר לקרב ולטהר את כל העולם. מילה גואלת זו, היא המילה שאומר ה' למשה בתחילת פרשתנו – "וידבר אלוקים אל משה ויאמר אליו (מה אמר?) – אני ה'". זה מספיק, ואידך פירושא זיל גמור (ההמשך פירוש הוא). ושוב בהמשך – "לכן אמור לבני ישראל – אני ה'". וההמשך פירוש הוא- והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי, והבאתי... שנזכה ללמוד תורה מתוך דבקות בה', ודבקות זו וודאי תטהר את העולם כולו ותרומם אותו לגאולתו.