עוצרים! חושבים מחדש!

חיה הציצה שוב ברשימה הארוכה שבידה. הדף כבר היה מקומט מרוב שימוש. היא הציצה היום בדף הזה לפחות 100 פעמים. היא נלחצה, וליבה החסיר פעימה. בדף הייתה רשימה ארוכה של מטלות, שעליה לעשות ולוודא, לפני שהאורחים הראשונים מגיעים לחתונה. חשוב לה מאוד שהכול יהיה מתוקתק, כדי שהשמחה תהיה עוצמתית ומרגשת, והחוויה תהיה מושלמת. כבר חודשיים, שהיא מתרוצצת ומתכוננת לחתונת ביתה הבכורה, והנה הערב הגדול מגיע בעוד כמה דקות, ועדיין עליה ל.... ולפתע, קול פנימי לחש לה – הרגעי! אם ברצונך לחוות את השמחה בתוך ליבך, עלייך לעצור לרגע ולהסיח את דעתך מהפרטים הקטנים. עדיף שכמה פרטים יחסרו, ובלבד שלא יסיחו את דעתך מהשמחה עצמה. התיישבי! עצמי עיניים! נשמי נשימות עמוקות! חשבי על הרגע הגדול בחיי ביתך! וקבלי את פני האורחים בשמחה ! המשנה (סוף תענית) דורשת את הפסוק – "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה, בעטרה שעטרה לו אימו ביום חתונתו...", "יום חתונתו – זה מתן תורה". לחתונה הגדולה של חג השבועות, אנו מתכוננים 49 יום של ספירת העומר. זהו החג שאנו מתכוננים אליו את ההכנה הארוכה ביותר. בתורה ובדברי חכמים יש ביטויים נוספים לחשיבות ההכנה לקבלת תורה. התורה מזכירה מפורשות את שלושת ימי ההגבלה, כימי הכנה למתן תורה – "היו נכונים לשלושת ימים...". חכמים מתחו ביקורת על בני ישראל, שלא קמו מוקדם בבוקר לקראת מעמד הר סיני, ובכך החסירו בהכנה הראויה למעמד הגדול. כדי לתקן חיסרון זה, נהגו ישראל להגות בתורה כל הלילה, ובכך להוסיף הכנה על הכנתם. והנה, למרבה הפלא, דווקא ברגע הגדול של התקדש חג, מתרחשת תופעה הפוכה. לאור הביקורת שהעבירו חכמינו על חוסר הזריזות בקימה בבוקר למתן תורה, היינו מצפים שיחייבונו להזדרז ולקבל את חג השבועות. בפועל, אנו נוהגים הפוך. מנהג ישראל לאחר מעט את תפילת ערבית של שבועות. טעם המנהג, לפי שעל ספירת העומר נאמר – "שבע שבתות תמימות תהיינה", וכדי ששבועות הספירה יהיו תמימים-שלמים, אנו ממתינים עד שהיום ה-49 יסתיים בשלמותו, ורק לאחר מכן אנו מקבלים את פני החג. נמצא, שתנועת הנפש שלנו ברגע התקדש חג, היא תנועה של המתנה ורגיעה. כך נוהגים אנו (כבמשל בו פתחנו) דווקא ברגע כניסת החג, לעצור ולהפנים את משמעותו. כך משלבים אנו בין תנועות הנפש של ההכנה והזריזות לקבלת התורה, לתנועת הנפש של ההמתנה וההפנמה. תנועת נפש זו של עצירה, כדי לחוות את החוויה בצורה עמוקה ופנימית, חשובה מאד לדורנו השקוע בהחצנה ובמרוץ בלתי פוסק. תנועת נפש זו עומדת גם ביסודו של שם החג בפי חז"ל – 'עצרת'. בתורה, הכינוי 'עצרת' נאמר על שני חגים אחרים – שביעי של פסח ושמיני עצרת. חג השבועות לא מכונה בתורה בשום מקום בשם – 'עצרת'. והנה, למרבה הפלא, חז"ל כינו דווקא את חג השבועות בשם – 'עצרת'. ולא זו בלבד, אלא שבלשון חז"ל, כשכתובה המילה 'עצרת' סתם ללא תוספת ביאור, הכוונה לשבועות. ונשאלת השאלה – מדוע שינו חז"ל בלשונם מלשון התורה? תירץ זאת רבי לוי יצחק מברדיטשב זיע"א, וכך אמר: בכל יום – טוב יש שני עניינים, ראשית - אסורים אנו בעשיית מלאכה. בנוסף - כמעט לכל חג יש מצווה מיוחדת משלו, לראש השנה – תקיעת שופר, סוכות – סוכה ולולב וכן הלאה. יוצאי דופן מכלל החגים הם רק – שביעי של פסח ושמיני עצרת, שאין בהם מצווה מיוחדת, (שהרי איננו חייבים בהם באכילת מצה וישיבה בסוכה). לפיכך, נקראו יוצאי הדופן בתורה בשם – 'עצרת', ללמדך שיש בהם רק עניין אחד, שאנו עוצרים בהם מעשיית מלאכה, אך איננו מחוייבים בהם במצווה חיובית ייחודית. בזמן שהמקדש קיים, גם לשבועות יש מצווה מיוחדת משלו, מצוות הבאת – שתי הלחם. מידי חג שבועות היו מקריבים במקדש את שתי הלחם. שתי הלחם אינם חלק מהקורבנות הרגילים של החג, אלא הם המצווה המיוחדת של החג. (ההוכחה לכך – קרבנות החגים נכתבו בפרשת פנחס, ואילו מצוות החגים נכתבו בפרשת אמור. שתי הלחם נכתבו בפרשת אמור ולא בפרשת פנחס, בדומה לשאר מצוות החגים). משחרב המקדש, ואיננו זוכים לקיום המצווה המיוחדת בשבועות, כינו חכמים את שבועות בשם – 'עצרת', לציין שכל מהותו כרגע שהוא 'עצור' מעשיית מלאכה. אם כך, בשבועות יש מימד של 'עצירה', הפנמה וחוויה. המילה 'לעצור' בעברית היא גם הכינוי לסחיטת הזיתים לשמן, 'לעצור' זיתים. ענבים ושאר הפירות קל לסחוט, מפני שהם רכים והנוזלים יוצאים מהם בקלות. לעומתם, פעולת הסחיטה בזית קשה מאד, מפני שעיקר השמן עצור בגלעין. לכן, ל'עצירת' הזיתים, נדרשת קורת סחיטה ענקית, 'קורת בית הבד'. ופעולת הסחיטה בזית מכונה בשם – 'לעצור'. רק מי שעוצר, זוכה להוציא את השמן והאור הגנוז בגרעין. ובחג השבועות – ה'עצרת' הקרוב, נזכה בעז"ה כולנו, לעצור את שטף מרוץ החיים, ו'לעצור' מתוך לבבנו פנימה את שמן אור התורה והחיבור לה'. חג שמח!